הייתי שם. בפולין. במחנות הריכוז וההשמדה. ראיתי את ערימות הנעליים. את הצמה הג'ינג'ית שנחרטה בליבי. הרחתי את ריח האפר והנפטלין שנישא באויר. נכנסתי למקום הנורא- הקרמטוריום ולמשרפות. כל חושיי נדרכו וצעקו מקרבי "למה". נתקלתי שם בגילויי האנטישמיות שעדיין לא עברו מהעולם. השתתפתי בטקסים ושרתי את השירים ודווקא בארץ המגעילה ההיא הבנתי שאין מקום אחר עבורי מלבד ישראל.
אחר כך התגייסתי לצבא ההגנה לישראל והייתי החיילת הכי "מורעלת" שיש. היום אני מסתכלת על עניין המשלחות בצורה שונה. לרוב בני ה-16 שטסים לפולין זוהי היציאה הראשונה שלהן לחו"ל. בשבילם זה כיף. הם חוזרים לאומנים מאומנים למופת ומתגייסים לצבא כמוני. את הערך הכי חשוב של סובלנות למיעוטים הם אינם לומדים.
תהיה משמעות חזקה יותר למשלחות אם יסעו כאשר הם כבר מחוילים ובוגרים בנשמה. הם יראות את השואה בצורה אחרת. חומר למחשבה...
ביום שאחרון הניצולים יעבור לעולם הבא תוטל עלינו, על הדור השלישי המשימה להמשיך ולהזכיר לעולם את הזוועה שארעה לנו, שממנה עוד לא התאוששנו.
אני רוצה להכיר לכם אדם בשם ישראל קסטנר. רבים מכם מכירים אותו מ"משפט קסטנר" שנערך בשנות ה50 בארץ.
ישראל קסטנר שהיה סגן יושב ראש ועד שליחי הישוב בהונגריה, נשא ונתן עם אדולף אייכמן על מנת להעביר את יהודי הונגריה ברכבת אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם").
קסטנר הצליח לשכנע את הנאצים ש-600 הסרטיפיקטים (אישורים בריטיים לעליה לארץ ישראל) שהיו בידי הוועדה, מיועדים למעשה למשפחות ולא ליחידים. למשפחות צורפו גם יתומים ובודדים. בסופו של דבר היו ברכבת 1684 נפשות. בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של $1000 לנפש. לצדם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמאר, הרב יואל טייטלבוים, קבוצה של יתומים מפולין וקבוצה שכללה קרובי משפחה וחברים של קסטנר מקלוז'. המשלוח נודע כ"רכבת קסטנר".
קסטנר סבר שהדבר יהיה תקדים שיפסיק את תוכנית ההשמדה ולאחריו יצאו רכבות נוספות. תקווה זו לא התגשמה. זו היתה הרכבת היחידה שהצליח להוציא מגבולות הונגריה.
הרכבת הייתה אמורה להגיע לארץ נייטרלית, אך הגיעה בפועל למחנה ברגן בלזן. המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל ולבסוף כל נוסעי הרכבת הועברו לשוויץ וניצלו.
בשנות ה50 לאחר שעלה קסטנר לארץ, הפיץ כתב מסוים שמועה שקסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם. בעצת ידיד תבע קסטנר את אותו כתב על תביעת דיבה ובמהלך המשפט נהפך קסטנר ממאשים לאשם.
האשימו אותו בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, התרועעות עם חיילי אס.אס בכירים והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש.
באותם ימים ניצולים לא סיפרו את אשר עבר עליהם במלחמה. זה היה טאבו. בהיעדר מידע חיוני, דעת הקהל הושפעה מהשמועות וקסטנר הואשם שמכר את נשמתו לשטן כדי להציל את עורו. הוא נרצח ביריות מתחת לביתו בסוף המשפט.
על הרכבת שקסטנר הצליח להציל, היו הוריה של בת זוגתו של אבי. להם נולדו בארץ 2 בנות (בת זוגתו של אבי ואחותה) שהקימו משפחות ענפות כאן בארץ. כל זה לא היה מתאפשר לולא יצאה הרכבת.
לא מזמן ראיתי סרט מרתק על קסטנר בסינמטק בשם "להציל את קסטנר". הסרט העלה נקודה מעניינת שלראשי הישוב בארץ הצעירה דאז היה קל יותר להנציח מיתוס של היהודי הפרטיזן הלוחם מאשר של היהודי המשחד וכך למרות שהציל קסטנר 1684 איש בדור אחד ולהם נולדו כמה וכמה ילדים שגם להם נולדו כמה וכמה ילדים (תחשבו לאיזה מספר נפשות שהציל בפועל הגענו כבר) הוא לא זכה לכבוד הראוי לו. רק משום שנשא ונתן על חיים ולא נלחם עם נשק.
בסרט גם גיליתי שנכדתו של קסטנר היא מירב מיכאלי שנלחמת עד היום לשלט קטן לזכרו של סבה ביד ושם אך ללא הואיל. הדעה הרווחת בארץ על קסטנר עדין שלילית. מסתבר שעדיין יש טאבו על קסטנר והוא לא מוזכר באף ספר לימוד או במוזיאוני שואה למינהם. גיבור הוא נחשב בעיני משפחתו ומשפחות ההונגרים שניצלו הודות לו וחבל. הוא מעולם לא זכה לכבוד שהגיע לו.
אני מקווה שלמדתם משהו חדש בזכותי.
תודה על ההקשבה.
אחר כך התגייסתי לצבא ההגנה לישראל והייתי החיילת הכי "מורעלת" שיש. היום אני מסתכלת על עניין המשלחות בצורה שונה. לרוב בני ה-16 שטסים לפולין זוהי היציאה הראשונה שלהן לחו"ל. בשבילם זה כיף. הם חוזרים לאומנים מאומנים למופת ומתגייסים לצבא כמוני. את הערך הכי חשוב של סובלנות למיעוטים הם אינם לומדים.
תהיה משמעות חזקה יותר למשלחות אם יסעו כאשר הם כבר מחוילים ובוגרים בנשמה. הם יראות את השואה בצורה אחרת. חומר למחשבה...
ביום שאחרון הניצולים יעבור לעולם הבא תוטל עלינו, על הדור השלישי המשימה להמשיך ולהזכיר לעולם את הזוועה שארעה לנו, שממנה עוד לא התאוששנו.
אני רוצה להכיר לכם אדם בשם ישראל קסטנר. רבים מכם מכירים אותו מ"משפט קסטנר" שנערך בשנות ה50 בארץ.
ישראל קסטנר שהיה סגן יושב ראש ועד שליחי הישוב בהונגריה, נשא ונתן עם אדולף אייכמן על מנת להעביר את יהודי הונגריה ברכבת אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם").
קסטנר הצליח לשכנע את הנאצים ש-600 הסרטיפיקטים (אישורים בריטיים לעליה לארץ ישראל) שהיו בידי הוועדה, מיועדים למעשה למשפחות ולא ליחידים. למשפחות צורפו גם יתומים ובודדים. בסופו של דבר היו ברכבת 1684 נפשות. בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של $1000 לנפש. לצדם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמאר, הרב יואל טייטלבוים, קבוצה של יתומים מפולין וקבוצה שכללה קרובי משפחה וחברים של קסטנר מקלוז'. המשלוח נודע כ"רכבת קסטנר".
קסטנר סבר שהדבר יהיה תקדים שיפסיק את תוכנית ההשמדה ולאחריו יצאו רכבות נוספות. תקווה זו לא התגשמה. זו היתה הרכבת היחידה שהצליח להוציא מגבולות הונגריה.
הרכבת הייתה אמורה להגיע לארץ נייטרלית, אך הגיעה בפועל למחנה ברגן בלזן. המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל ולבסוף כל נוסעי הרכבת הועברו לשוויץ וניצלו.
בשנות ה50 לאחר שעלה קסטנר לארץ, הפיץ כתב מסוים שמועה שקסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם. בעצת ידיד תבע קסטנר את אותו כתב על תביעת דיבה ובמהלך המשפט נהפך קסטנר ממאשים לאשם.
האשימו אותו בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, התרועעות עם חיילי אס.אס בכירים והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש.
באותם ימים ניצולים לא סיפרו את אשר עבר עליהם במלחמה. זה היה טאבו. בהיעדר מידע חיוני, דעת הקהל הושפעה מהשמועות וקסטנר הואשם שמכר את נשמתו לשטן כדי להציל את עורו. הוא נרצח ביריות מתחת לביתו בסוף המשפט.
על הרכבת שקסטנר הצליח להציל, היו הוריה של בת זוגתו של אבי. להם נולדו בארץ 2 בנות (בת זוגתו של אבי ואחותה) שהקימו משפחות ענפות כאן בארץ. כל זה לא היה מתאפשר לולא יצאה הרכבת.
לא מזמן ראיתי סרט מרתק על קסטנר בסינמטק בשם "להציל את קסטנר". הסרט העלה נקודה מעניינת שלראשי הישוב בארץ הצעירה דאז היה קל יותר להנציח מיתוס של היהודי הפרטיזן הלוחם מאשר של היהודי המשחד וכך למרות שהציל קסטנר 1684 איש בדור אחד ולהם נולדו כמה וכמה ילדים שגם להם נולדו כמה וכמה ילדים (תחשבו לאיזה מספר נפשות שהציל בפועל הגענו כבר) הוא לא זכה לכבוד הראוי לו. רק משום שנשא ונתן על חיים ולא נלחם עם נשק.
בסרט גם גיליתי שנכדתו של קסטנר היא מירב מיכאלי שנלחמת עד היום לשלט קטן לזכרו של סבה ביד ושם אך ללא הואיל. הדעה הרווחת בארץ על קסטנר עדין שלילית. מסתבר שעדיין יש טאבו על קסטנר והוא לא מוזכר באף ספר לימוד או במוזיאוני שואה למינהם. גיבור הוא נחשב בעיני משפחתו ומשפחות ההונגרים שניצלו הודות לו וחבל. הוא מעולם לא זכה לכבוד שהגיע לו.
אני מקווה שלמדתם משהו חדש בזכותי.
תודה על ההקשבה.
אני מאוד רוצה לפצוח כאן בנאום סוציולוגי שלם ולהגיד לך שככה חברות עושות בתהליכי בניית אתוס לאומי, אבל בשביל מה. מה שנשאר היום, 60 שנה אחרי, זו משפחה שכבודה נרמס ואפילו האנשים שרוצים להשיב לה את הכבוד לא זוכים לאוזן קשבת, וזה עצוב נורא.
השבמחקיום השואה רק מזכיר לי איך המדינה הזו לא מעריכה את הניצולים ומפקירה אותם. אני כבר שנים מנסה להשיג פיצויים לאבי כדי שיוכל לבלות את סוף חייו בנוחיות יחסית ובכל פעם הנושא בבדיקה או שחסר אישור או שצריך להמציא להם מסמך ובינתיים אבי סובל וחולה.
השבמחקדנה הקוסמטיקאית.
הי דנה!
השבמחקגם אותי זה מכעיס ואני בכוונה לא נכנסת לנושא הזה היום. גם סבתא שלי מחכה לתשובה מהקרן ואני רוצה להאמין שיהיה טוב.
תמרוש
השבמחקאהבתי מאוד את מה שכתבת ולימדת אותי משהו חדש.
מאוד התחברתי לסיפור (אולי כי אני קצת מכירה את הנפשות הפועלות), התחברתי בעיקר לנושא של דור שלישי לשואה. גם אני מה שנקרא דור שלישי לשואה ומיכוון וסביי וסבותיי כבר לא בחיים אני מרגישה שיותר ויותר חשוב לי לדעת מה היה כדי לספר ולהעביר הלאה את הסיפור.
עירית :)
נעלולה- שמחה אני שאנחנו באותו ראש.
השבמחקעיריתו'ש- שמחה אני שהתחברת לסיפור. את בהחלט מכירה את הנפשות הפועלות. את צודקת שעכשיו הגיע זמנו של הדור השלישי להרים את ראשו.
הי תמר!
השבמחקקצת באיחור כי לא הייתי כאן כפי שאת יודעת, רציתי לומר לך שאני מאד גאה בך שנגעת בנקודה שכה קרובה לליבי...........
סיפור קסטנר מלווה אותי מילדות. ההורים שלי לא דיברו בבית בנושא השואה, כמו רבים אחרים, אבל זכור לי אותו יום בו אבי הגיע הביתה בסערה לבשר לאמי על הרצחו של ישראל קסטנר. (אז עוד לא היו שידורים חיים בטלויזיה....)
תיקון קטן לכתבה עצמה: אחותי, סו, נולדה עוד בהונגריה בזמן המלחמה והיתה אחת הילדות הצעירות ביותר (בת שנה וחצי) על הרכבת של קסטנר יחד עם הורי.
המשיכי בעשיה וכתיבה, את עושה את זה יפה מאד!!!
בהערכה רבה ובאהבה
מאריאלה