יום שישי, 29 באוקטובר 2010

פוסט אורח מאת דפנניסטה

את הגברת דפנה הכרתי בזכות הבלוג. הכל התחיל בשיחה מקרית על תוכניותיי לפתוח בלוג אופנה. דפנה התלהבה. מפה לשם, כשהתלבטתי איך לקרוא לבלוג החדש, היא הציעה KATOMANIA וכרגע זה הכתובת של הבלוג. דפנה היא אחת השגרירות הנמרצות של הבלוג ומגיבה על כל פוסט באדיקות. לכן, זה טבעי שלכבוד יום הולדתה שחל היום אתן לה במה למחשבותיה.
בהזדמנות זו אגיד שאני שמחה שהיא טסה לראות קצת עולם בקרוב. אני אתגעגע.


קוראים יקרים נעים מאוד, אני דפנה, אתם יכולים לקרוא לי הנוסעת בזמן...


כולכם מכירים את הנוהל, אולי מחברים, אחים, אולי התנסיתם בו בעצמכם. משתחררים מהצבא, עבודות זמניות, ה-טיול הגדול, חוזרים לארץ, מתאוששים, תואר ראשון, חיפוש עצמי ויאללה לחיים ה"אמיתיים" (מציאת הייעוד, התפרנסות ממנו או שלא, זוגיות, דירה, נישואין, ילדים ועד שהמוות יפריד בינינו.. לבין החיים..)
אז זהו, שאני עושה את הדברים קצת אחרת...

השתחררתי מהצבא היישר לתוך זרועותיו של התפקיד בעל השם התמוה – סלקטורית בנתב"ג, תפקיד שלא היה לי שמץ של מושג מה יביא לחיי, אם בכלל. לאחר שנתיים בעבודה מעניינת, שהפגישה אותי עם חבר'ה צעירים, אנשים מכל העולם ומפגשים אנושיים מיוחדים (שנבעו בין היתר מאופי העבודה), החלטתי שיש צורך לרכוש השכלה גבוהה והפור נפל על לימודי תקשורת. מבין כל (שלל?) המוסדות ללימודי תקשורת בארץ, החלטתי לברוח למכללת ספיר, הממוקמת בשדרות עיר האורות (והקסאמים). לברוח? לקסאמים? אז זהו, שהתחלתי להרגיש מחנק מסוים בעבודה, לאחר שנתיים אינטנסיביות ומטענים רגשיים (שלא נכנס אליהם עכשיו, אלא בפרק עתידי בטלנובלה הכתובה של חיי, אם יהיה לו ביקוש) שצברתי במקום הזה.

והופס, חלפו להן עוד שלוש שנים בהן אני עדיין עובדת בנתב"ג, פחות ימים אמנם, אך נסו לשער לעצמכם ארבעה/חמישה ימי לימוד בשבוע, שבסופם שתי משמרות מהבוקר עד הערב, שמשאירות לי אולי שבת אחת מלאה באמת לנוח.. אה, וצריך גם ללמוד ולהיות עם החבר/חברים/ משפחה (לא בהכרח בסדר הזה-סוגיה מתישה בפני עצמה)... והמחנק מתחיל להכביד... וכל הזמן הזה חבריי לעבודה מתפטרים, טסים לטיול הגדול, חלקם חוזרים לעבוד וחלקם לא.. שואלים אותי: מה איתך? את לא נוסעת לטיול? ואני עונה שוב ושוב, שלא מושך אותי לנסוע לדרום אמריקה/אוסטרליה/הודו, ל"טיול התנתקות" כמו שנהגתי לכנות אותו.. ועם מי אני אסע? בטח שלא לבד...

והנה תיכף מגיע השלב שבו יחלפו שש שנים מאז התחלתי לעבוד בשדה התעופה, אני אחרי תואר ראשון.. ו.. מה עכשיו? מה הלאה? כמובן, מה שנקרא אצלנו בנתב"ג "עבודה אמיתית", מה שאתה באמת רוצה לעסוק בו (בהנחה שהשאיפה שלך בחיים היא לא להמשיך להתעסק בביטחון נוסעים).

אבל, מה זה אצלי? לאן ממשיכים מכאן?

כמו כדור שלג קטן, שמתעצם עם התגלגלותו מטה, תמונות האנשים שהכרתי, מצולמים בחיוכיהם המסנוורים בארגנטינה, ברזיל, מקסיקו, ארה"ב, הסיפורים ששמעתי מהם כל הזמן, הלהט הזה בקול, בעיניים ובגוף.. העצימו בתוכי את החשק, גבר בי הרצון שוב לברוח.. אבל הפעם, אל עצמי. החלטתי לעשות PAUSE על הסרט הרץ הזה של החיים, ולחיות. אל המרוץ המטורף אני אחזור אחר כך, מלאה ורגועה יותר.
אז עכשיו יש לי כרטיס טיסה לדרום אמריקה, לא יודעת לכמה זמן, לא יודעת את מי אפגוש ולאן אגיע - גישה שבחיים לא חשבתי שתהיה לי. רק יודעת, שאני עושה את הצעד הזה בלב שלם ואני כולי בציפייה מרוגשת מפוחדת לקראתו, לקראת סופו של פרק מאוד משמעותי בחיים שלי ותחילתו של פרק חדש...

הזמן עשה את שלו. ואני רק נוסעת.









4 תגובות:

  1. תמר פעם ראשונה שאני בבלוג שלך והוא מקסים. לדפנה: מבינה לליבך, גם אני לא הלכתי בתלם של טיול ואז תואר. יותר נהנים ככה.. מניסיון!!

    השבמחק
  2. תהני מכל רגע!
    הייתי מתחלפת איתך בכיף :)

    שרונה

    השבמחק
  3. הקיפוד יעיל נגד כייסים :-) תיקים מקסימים.

    השבמחק
  4. תהני דפנה
    הכי כיף לנסוע לבד ללא ידוע, ההרפתקאות הן הרבה יותר אינטנסיביות וכך גם את מכירה את עצמך לעומק.
    וגם יופי של בלוג

    השבמחק