יום שבת, 30 באוקטובר 2010

פנטזיות כן מתגשמות



מי יכולה לנחש מה זה?




נכון, אלו תיקים! שיטוט מקרי בגוגל הוביל אותי אל החברה האיטלקית הזאת שנקראת BRACCIALINI. לא יכולתי להישאר אדישה לפלא הזה ואני שוקלת ברצינות להתחיל תחביב חדש- אוסף תיקים של החברה. לצערי החברה לא עושה משלוחים לארץ ולא הצלחתי לאתר את התיקים באי.ביי כך שהתחביב הזה עומד להיהפך לאתגר של ממש.

(צפרדע יקר, אם אנשק אותך, הנסיך שלי יופיע?)



הבית של עמי ותמי עומד למכירה:

התיק הנ"ל של תיבת נוח נמכר בתל אביב במחיר של 7700 שקלים. הוא קל למדי, יש בו סידור נוח לכיסים ומה שעושה לי את זה אצלו מלבד הצבעוניות היא ההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר של החיות.




איזה כיף זה ליצור תיקים מהדמיון ולהגשים פנטזיות (לצערי הפינוק הזה שייך רק למי שכספה בידה).



הייתי שמחה להיות הבעלים של כל אחד מהתיקים הללו. כל אחד מהם כבש אותי. לא התרגשתי הרבה זמן מתיקים, מאז שקיבלתי את הלואי שלי.



קלאץ' לערב:  לא משנה מה תלבשי באותו יום, הוא עדיין יגנוב את תשומת הלב




מחכים לסינדרלה...




בטוחה שגרמתי לכם להזיל ריר. בשביל זה אני פה...

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

פוסט אורח מאת דפנניסטה

את הגברת דפנה הכרתי בזכות הבלוג. הכל התחיל בשיחה מקרית על תוכניותיי לפתוח בלוג אופנה. דפנה התלהבה. מפה לשם, כשהתלבטתי איך לקרוא לבלוג החדש, היא הציעה KATOMANIA וכרגע זה הכתובת של הבלוג. דפנה היא אחת השגרירות הנמרצות של הבלוג ומגיבה על כל פוסט באדיקות. לכן, זה טבעי שלכבוד יום הולדתה שחל היום אתן לה במה למחשבותיה.
בהזדמנות זו אגיד שאני שמחה שהיא טסה לראות קצת עולם בקרוב. אני אתגעגע.


קוראים יקרים נעים מאוד, אני דפנה, אתם יכולים לקרוא לי הנוסעת בזמן...


כולכם מכירים את הנוהל, אולי מחברים, אחים, אולי התנסיתם בו בעצמכם. משתחררים מהצבא, עבודות זמניות, ה-טיול הגדול, חוזרים לארץ, מתאוששים, תואר ראשון, חיפוש עצמי ויאללה לחיים ה"אמיתיים" (מציאת הייעוד, התפרנסות ממנו או שלא, זוגיות, דירה, נישואין, ילדים ועד שהמוות יפריד בינינו.. לבין החיים..)
אז זהו, שאני עושה את הדברים קצת אחרת...

השתחררתי מהצבא היישר לתוך זרועותיו של התפקיד בעל השם התמוה – סלקטורית בנתב"ג, תפקיד שלא היה לי שמץ של מושג מה יביא לחיי, אם בכלל. לאחר שנתיים בעבודה מעניינת, שהפגישה אותי עם חבר'ה צעירים, אנשים מכל העולם ומפגשים אנושיים מיוחדים (שנבעו בין היתר מאופי העבודה), החלטתי שיש צורך לרכוש השכלה גבוהה והפור נפל על לימודי תקשורת. מבין כל (שלל?) המוסדות ללימודי תקשורת בארץ, החלטתי לברוח למכללת ספיר, הממוקמת בשדרות עיר האורות (והקסאמים). לברוח? לקסאמים? אז זהו, שהתחלתי להרגיש מחנק מסוים בעבודה, לאחר שנתיים אינטנסיביות ומטענים רגשיים (שלא נכנס אליהם עכשיו, אלא בפרק עתידי בטלנובלה הכתובה של חיי, אם יהיה לו ביקוש) שצברתי במקום הזה.

והופס, חלפו להן עוד שלוש שנים בהן אני עדיין עובדת בנתב"ג, פחות ימים אמנם, אך נסו לשער לעצמכם ארבעה/חמישה ימי לימוד בשבוע, שבסופם שתי משמרות מהבוקר עד הערב, שמשאירות לי אולי שבת אחת מלאה באמת לנוח.. אה, וצריך גם ללמוד ולהיות עם החבר/חברים/ משפחה (לא בהכרח בסדר הזה-סוגיה מתישה בפני עצמה)... והמחנק מתחיל להכביד... וכל הזמן הזה חבריי לעבודה מתפטרים, טסים לטיול הגדול, חלקם חוזרים לעבוד וחלקם לא.. שואלים אותי: מה איתך? את לא נוסעת לטיול? ואני עונה שוב ושוב, שלא מושך אותי לנסוע לדרום אמריקה/אוסטרליה/הודו, ל"טיול התנתקות" כמו שנהגתי לכנות אותו.. ועם מי אני אסע? בטח שלא לבד...

והנה תיכף מגיע השלב שבו יחלפו שש שנים מאז התחלתי לעבוד בשדה התעופה, אני אחרי תואר ראשון.. ו.. מה עכשיו? מה הלאה? כמובן, מה שנקרא אצלנו בנתב"ג "עבודה אמיתית", מה שאתה באמת רוצה לעסוק בו (בהנחה שהשאיפה שלך בחיים היא לא להמשיך להתעסק בביטחון נוסעים).

אבל, מה זה אצלי? לאן ממשיכים מכאן?

כמו כדור שלג קטן, שמתעצם עם התגלגלותו מטה, תמונות האנשים שהכרתי, מצולמים בחיוכיהם המסנוורים בארגנטינה, ברזיל, מקסיקו, ארה"ב, הסיפורים ששמעתי מהם כל הזמן, הלהט הזה בקול, בעיניים ובגוף.. העצימו בתוכי את החשק, גבר בי הרצון שוב לברוח.. אבל הפעם, אל עצמי. החלטתי לעשות PAUSE על הסרט הרץ הזה של החיים, ולחיות. אל המרוץ המטורף אני אחזור אחר כך, מלאה ורגועה יותר.
אז עכשיו יש לי כרטיס טיסה לדרום אמריקה, לא יודעת לכמה זמן, לא יודעת את מי אפגוש ולאן אגיע - גישה שבחיים לא חשבתי שתהיה לי. רק יודעת, שאני עושה את הצעד הזה בלב שלם ואני כולי בציפייה מרוגשת מפוחדת לקראתו, לקראת סופו של פרק מאוד משמעותי בחיים שלי ותחילתו של פרק חדש...

הזמן עשה את שלו. ואני רק נוסעת.









יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

רשמים על פראג

טיזר על פראג:
פוסט תמונות ראשון
פוסט שני
כל השבוע שביליתי בפראג ירד גשם ולא הפסיק לדקה. המעלות נעו בין 7 ל-11 אבל התחושה התמידית הייתה שקפוא. נקודה. שמחתי ללבוש בגדים ארוכים, כפפות וצעיפים כשמהארץ דיווחו על עוד שרב. כל יום אכלתי מרק אחר, רובם היו מצויינים אבל הכי מביניהם היה מרק בצל שהוגש בתוך קערית מלחם. המנה הייתה כה גדולה שעד שסיימתי את המרק, כבר לא היה לי מקום לאכול את הקערית לחם. בניגוד לספרד, בפראג נהוג להגיש את המנות בפרזנטציה מרשימה, גם במסעדות הפחות יוקרתיות. כך הברווז הוגש לשולחן מסתובב על שיפוד כמו בימי הביניים והגולש הוגש בתוך פויקה-קדירת ברזל.

תמוה בעיניי שהפאבים נסגרים כבר בשעה עשר בלילה אבל ככה מצאתי את עצמי ערב אחד מבקרת בתיאטרון שחור. במשך כל ההצגה, האולם חשוך כשבדרך מסתורית שמים לב רק לקווי המתאר של הדמויות המוארים בצבעים חזקים. מה לא עשו לנו בהצגה הזאת?! זרקו עלינו כדורים מנופחים, המטירו עלינו מים מהתקרה, שטפו אותנו באבקת פיות- נצנצים, באיזשהו שלב הדמויות, הפעם מחופשות לעכבישים, ירדו מהבמה, עלו על הכיסאות וגם על הקהל, לי שיחקו בשיער, את השנייה ליטפו, על השלישית התיישבו, כל זה שבחושך ניתן לזהות רק עכבישים ולא אנשים. מפחיד ומצחיק ברמות בו זמנית. במשך שעתיים לא הפסקתי לחייך ולצחוק בקול גדול.
בפראג מספיק לשוטט בסמטאות כדי להתרשם מהארכיטקטורה רבת השנים של הבתים. שם שומרים בקנאות על שימור הבתים. פה מלאך מעטר פינה, שם פרחים מעטרים קומה ודמויות אלים נשקפות מכל סמטה. הרובע היהודי שכולל שבעה בתי כנסת ובית קרבות, מרגש ביותר. בית הקברות העתיק שקיים משנת 1439 מלמד המון על אופי התקופה שלפני המלחמה- מבין 12000 מצבות במקום אזכיר מצבה בצורת בית שעליו עומדים 2 אריות, הכי לא עיצוב יהודי טיפוסי. בית הכנסת הספרדי העתיק לא נופל בעיצובו מכל כנסייה שראיתי. נבנה בשנת 1868 בעיצוב מורי- ערבי מזרחי. צבעוני, עשיר ומהפנט. הוא באמת מלא הוד והדר וחבל שהוא מכהן על תקן מוזיאון בלבד. הייתי מצרפת תמונה להמחשה אבל לא הרשו לצלם בפנים.

בבית הכנסת פינקס כבר נזכרתי בפראג שאני חוויתי בפעם הקודמת שביקרתי דרך הטיול לפולין בתיכון: על קירות בית הכנסת העצום נרשמו בכתב יד קטנטן שמות הנרצחים בשואה מיהודי צ'כיה. מדובר בכמה חדרים גדולים שמהתקרה עד הרצפה מוזכרים פרטיהם האישיים של הנצחים, לא ספרתי אבל להערכתי מדובר בכמה מאות אלפי שמות. בקומה השנייה מוצגת תערוכה של ציורי ילדים מגטו טרזין. הציורים ממחיזים בצורה הכי תמימה ומאיימת את תנאי המחייה בגטו. לצערי הציורים הללו הם השריד היחיד שנשאר מאותם ילדים.

למחרת היום הקשה הזה, בעצת יחצ"נית חמודה בשם יעל, פיניתי כמה שעות למצודת פראג ולגבעת פטרג'ין. שם כבר חוויתי טבע, את מוזיאון הצעצועים שאירח את התערוכה של ברבי, מבוך שיחים אימתני ומבוך מראות שמעוותות את הגוף.
פראג זולה באופנה מאשר שאר אירופה. מאק, M&H, מרקס אנד ספנסר, זארה במחירי מציאה אבל המבחר קטן ולא כל כך עדכני. המון מותגי על לא מצאתי ובחנות של לואי ויטון נדחקו עד אפס מקום כמה עשרות יפנים ודחפו וצעקו כאילו אנחנו בשוק והתנפלו על המוצרים, כמעט רוקנו את החנות. מחזה מצחיק לכל הדעות.


ולבסוף, עצה קטנה ממני:
תיירים ישראלים מתלבשים כאילו הם עומדים לטפס על האברסט: נעלי ספורט, מכנס ג'ינס (שיהיה נוח) ו...תרמיל נפוח וכבד שמכיל שטויות. רק לפי התרמיל אפשר לזהות אותנו. התרמיל שלי זה תיק קטן שמכיל מצלמה, תצלום דרכון (לא צריך להסתובב עם המסמך המקורי), מדריך תיירותי, מגבונים לחים, צעיף, ליפסטיק וזהו. אם ארצה לשתות ולאכול אקנה לי. חבל להסתובב שעות ארוכות עם משקל עודף על הגב.

ולחיי טיולים נוספים.









למה לא הייתי בחגים בארץ- פוסט שדופק איחור בינלאומי

ראו הוזהרתם: פוסט עם אווירה בינלאומית מדבקת:

טיזר על ברצלונה: פוסט ראשון
                 פוסט תמונות שני
                    פוסט שלישי

זו פעם שנייה שאני זוכה לטייל בברצלונה ועדיין לא מיציתי את העיר המופלאה הזאת. לא כל שכן, אני כבר מתכננת ביקור שלישי. אני אוהבת בברצלונה את השפה, האנשים, האוכל, הארכיטקטורה של הבתים, גאודי, המסיבות המטורפות ואת האווירה. מבחינתי התגלמות החופש היא בלשתות סנגריה טובה ולצפות במופע פלמנקו חושני.

מזג האוויר היה מושלם ואיפשר לי לבחון את חוף הים הספרדי ואפילו לנסוע מחוץ לגבולות ברצלונה אל ערי החוף מסביב לעיר ולצרפת. מהעיירות הציוריות שעל גבול ספרד- צרפת קצת התאכזבתי. ניכר היה שהן מושפעות מהקרבה לספרד והאווירה במקום לא הייתה צרפתית אותנטית. מבחינה קולינארית הוצעה לנו פאייה ולאו דווקא אוכל צרפתי מקומי. לפחות זכיתי לתרגל את הצרפתית שלי...

הערה קטנה על צרפתים: למרות שהם ידועים כאוהבי גבינה ויין פאסיביים יחסית, ההפגנות המתרחשות בימים האחרונים כמחאה על העלאת גיל הפרישה לפנסיה, מעוררות הערצה. אגב זהו מהלך שטוב לצרפתים שכן ככל שיש יותר שנות ותק בעבודה, סכום הפנסיה גדל בהתאם. בארץ עומדים להוציא מיליארד וחצי שקלים על הבטחת הכנסה של לומדי תורה שלא עשו צבא ושנטל גידול ילדיהם נופל על המגזר החילוני ו...הישראלים בשקט, לא פוצים מילה. מיליארד וחצי שקלים שינציחו את הפערים בינינו לבינם ולא ידרבנו את הציבור החרדי לקחת אחריות על חייו. מיליארד וחצי שקלים שיכולים לעזור בתרופות לחולי סרטן או בשיפור מצב האקדמיה בארץ. מדוע שציבור הסטודנטים שהוא הציבור הכי יצרני בארץ שעובד בעבודות שחורות ומממן את לימודיו בעצמו, שעושה מילואים באמצע הסמסטר כי לצה"ל הוא נקרא ושבסך הכל מנסה לשרוד את התואר יסכים לזאת? אבל כאמור אירופאים אנחנו לא..

בכל טיול כדאי לעשות משהו קצת שונה מהשגרה בארץ ולכן הפעם הלכתי לאצטדיון בארסה לראות משחק כדורגל. הופתעתי מהרמה המקצועית שהפגינו השחקנים ומאיך שהמשחק התנהל לעומת מצב הליגה בארץ... לפני המשחק הייתי בחרדות לגבי זמן ההגעה לאצטדיון אבל בשביל משחק כדורגל, הספרדים קמים מתרדמת הסיאסטה שלהם ומתקתקים עניינים. לא פשוט להסיע אלפי אוהדים אל האצטדיון בתחבורה הציבורית והושבתם במקומות המסומנים אבל אצל הספרדים זה קל ומהיר ואני מאוד אוהבת את התכונה הזאת של אי בזבוז זמן.

לעומת פראג, בברצלונה חוויתי קניות טובות יותר, מבחינת אופנה ואומנות. אם בארץ אני צריכה להסתפק בסניף אחד של MASSIMO DUTTI , בספרד הסניפים חולשים על כמה קומות ומושכים מבחינת המבחר והמחיר. מה גם שהחזר המע"מ לתיירים הופך את הקניות עבורי לאטרקטיביות ביותר.

האכפתיות של האירופאים בנושא איכות הסביבה מעוררת הערצה: בכל פינת רחוב מוצבים פחים למחזור קרטון, זכוכית, נייר ופלסטיק. בסטארבקס הוצב שלט בקופה שהציג את השאלה האם אנחנו באמת צריכים מפית? ומתחתיו כמה נתונים מדאיגים על צריכת נייר בעולם. כמובן שלא השתמשנו במפיות לאחר מכן. בסופר נאלצנו לקנות שקיות מתכלות למצרכים כי שם אין חלוקה בחינם כמו בארץ.

בספרד ניסיתי פאייה חמצמצה בצבע שחור(!) שהכילה את כל הטוב בפירות ים וגרמה לי להיזכר שיש בג'ירף מנת איטריות דומה ומומלצת. הפרה הנמוכה מאוד פופולארית וכמעט לא היה ניתן להשיג כריך "פשוט" של גבינה וירקות. מהבחינה הזאת, זה היה נורא שכן אני מעדיפה את הפרה שלי מעורבת בשחור ולבן.

המשך על פראג בפוסט הבא.

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

THE BRAZILIAN COLLECTION



השבוע השתתפתי בהשקה חגיגית של מותג שהגיע הישר מברזיל... נעלי MAZ .

מה מיוחד בנעליים? הן עשויות מחומרים ממוחזרים, שוקלות פחות ממאה גרם, והכי חשוב הן מגיעות באלפי דוגמאות שונות.




החנות נמצאת בשנקין, מעוצבת בשחור כשרק רקע לבן זוהר מבליט את הנעליים השונות. בהמשך יגיעו לחנות גם מגפיים ומוצרים משלימים.




אמנם יש דוגמאות בצבעים ניטרלים יחסית אבל שילובי צבעים צעקניים ובולטים זה שם המשחק: ירוק זרחני ולבן, אדום וזהב, סגול וכחול, טורקיז ולבן, צהוב וחום.... נעל שחורה סטנדרטית לא תמצאו כאן. המבחר מגוון, מפתה ומבלבל שעד רגע כתיבת הפוסט, עוד לא הצלחתי להחליט איזו דוגמא לאמץ.




יום טוב!

יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

כמו שצריך- על COMME IL FAUT

קצת על הרשת: הוקמה על ידי נשים ולמען נשים. קום איל פו שמה לה למטרה לקדם את מעמד האישה בארץ. הבגדים מיוצרים בארץ ע"י חייטים מתמחים ומכאן ייחודו של המותג. כל קטלוג מעביר מסר הנוגע לחיי האישה. אזכיר קטלוג שבו מדגמנות נשים מעל גיל 70.

לרשת התוודעתי לראשונה כשהוזמנתי לאירוע בלוגריות. עד אז זאת היתה הרשת לבגדי נשים בוגרות בעיני ולא נמשכתי לחנויותיה. האירוע עצמו התמקד בעיקר באקססוריז שהרשת מציעה ולאו דווקא בבגדים. הרשת היא המייבאת הבלעדית של מותגי נעליים חלומיים כמו TN9 ו- CHIE MIHARA. גם בתחום האקססוריז הרשת לא טומנת ראשה בחול וגרמה לי להתאהב בקולקציית הצעיפים (בסכום של 4 ספרות לצעיף!).
טיזר קטן:













הביקור הותיר עלי רושם חיובי על הרשת ולכן כשהוזמנתי לתצוגת האופנה של קולקציית חורף 2011 שמחתי מאוד. עד שהתברר לי שהאירוע יתקיים בחירייה. אז עברו בראשי כמה מחשבות:
1- האם הולך להיות מסריח ומגעיל באירוע?!
2- אולי כדאי לא להתלבש במיטב בגדיי עקב מחשבה א'.
3- כך או כך זה בטוח הולך להיות חוויה.
4- הרי זה אבסורד כי הבגדים שלהם אף פעם לא נזרקים. הם נשארים רלוונטים לשנים.

אז הגעתי לבית הקפה האקולוגי בחירייה. המקום היה נקי ומטופח, מעוצב על תקן הכל כאן ממוחזר לנוחיותכם. בכניסה אף חילקו לנו מניפות ממוחזרות לצד קאפקייקים.




הדוגמניות שצעדו על המסלול היו מגוונות בגיל ובמבנה הגוף, התלבושות נראו מצוין על כל אחת מהן. בלטה לטובה לקוחה בת 50 פלוס שצעדה בגאווה נשית ובחן רב.  הפריטים שהוצגו שילבו בין המראה הצבאי לויקטוריאני ובכך נהפכו לעל זמניים. ההשקעה בכל פרט קטן, הכמו שצריך להיות כשם המותג, הידהדה בשקט על פני המסלול. התסרוקות המנופחות של הדוגמניות הוסיפו מימד של מלכותיות לתצוגה.
 אתן לכן לשפוט בעצמכן:


ג'קט קטיפה אדום, הכי מרענן שיש:



ג'קט מיוחד שאהבתי ולו בגלל הנקודות:




שמלה מדהימה שחלקה העליון עשוי קישוטי פרחים מריצ'רצ'ים. הפייבוריט שלי.



לאחר התצוגה נערך סיור במקום והתרשמתי לטובה מהמאמצים להחיות את חיריה ולהפוך אותה לסוג של מקום לימודי ומהנה.
כידוע מחירי הרשת גבוהים אבל בטווח הארוך זה משתלם להוציא עוד כמה מאות שקלים על משהו שישאר חיוני גם בעוד עשרות שנים.

ואני:


הבלוגרית שרונה ראובני ואני:


הבלוגרית קרן עם בייבי מרק ג'קובס שלה ואני עם בייבי אסקדה:


התצוגה הזאת בהחלט תהא זכורה בראשי זמן רב. לטובה.

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

גם אני לקלקנית

כשמציעים ל-PASSIONISTA מתנות בחינם, להלן לק של O.P.I היא מסכימה ברצון לקבל.
הצבע שקיבלתי בבסיסו הוא סגול אבל הוא משתנה בזוית ובתאורה כך שיש בעצם 3 צבעים:  סגול, ברק כחול-סגול עם דגש על כחול או סגול בהיר-לוונדר! מדהים מדהים מדהים.
שם הלק The color to watch מקולקציית סתיו החדשה של O.P.I.

הלק מצריך 2 שכבות אבל אני מרחתי 3 כדי למקסם את האפקט (נו, פרפקטציוניסטית).
עברה יממה מאז המריחה ובינתיים אני מרוצה מהעמידות.
לצרכנית הישראלית הוא יעלה כ-60 שקלים אבל בשביל איכות צריך לשלם. מה גם שהעמידות שלו מצדיקה לדעתי את המחיר.





בתמונה האחרונה אני מדגמנת את הטבעת של קרן וולף וצמיד מיכל נגרין שקיבלתי מהגבר.

כמה אירועים מומלצים להיום ומחר:

1- שוק הפלסטיק שמציין יום הולדת שלוש. 50 מעצבים תחת קורת מועדון ה"מסי", רחוב השרון 10. מהמארגנות נמסר כי הופעה בפריט מנומר בעל נוכחות, תקנה לך כניסה ללא עלות.  שעות פתיחה היום 11:00-19:00 ומחר 11:00-22:00.

2- במסגרת פסטיבל "אוהבים אמנות", צייר שאני מאוד אוהבת בשם יהונתן כיס-לב יפתח את הסטודיו שלו בתל-אביב לקהל הרחב. במהלך הפסטיבל יציג האמן לראשונה את ציור השמן המקורי "תל-אביב 100", ציור ענק ברוחב למעלה משלושה מטרים, אשר עליו עמל במהלך שנת המאה לעיר. מועדי פתיחה: שישי ושבת 15-16.10.2010 בשעות 11:00-18:00.
כתובת: רחוב אוארבך 10, המושבה האמריקאית, תל-אביב-יפו,בסמוך לרחוב אילת 14.
 

מומלץ בחום להגיע ולהתרשם!
 
3-  עמותת "ביתך" היא עמותה המפעילה דירה שמסייעת לנשים המחלימות מבעיות אכילה. מחר תתקיים מכירת מעצבים שכל הכנסותיה תרומה לעמותה. בין המעצבים שתרמו את פריטיהם למכירה: Anna k., שרה בראון, דורין פרנקפורט, סיגל דקל, comme-il-faut, דניאלה להבי, קרן וולף, דה בראנץ', קפה ביזאר ועוד. טווח המחירים יעמוד על 20 – 300 שקלים. מחר בין השעות 09:00-19:00, בחנותה של Anna k., ברחוב פרישמן 75, תל אביב.
 
ואחרי כל זה נשאר לי לאחל לכם סופ"ש נעים.