יום שישי, 29 במרץ 2013

החירות הפנימית שלי

בינואר כתבתי כאן על טיב השנה החדשה שהייתי רוצה לחוות ב-2013. בין ההבטחות/ התוכניות שייעדתי לעצמי- שהייתי רוצה ללמוד לשחרר אנשים לא מתאימים בחיי ולהחליף רגשות שליליים ברגשות אחרים שיתנו לי יותר שקט נפשי בנושאים מסוימים. 

אם יש נושא שהחשבתי אותו כהכי פוגעני שיש, הכי מאיים עלי והכי כואב עבורי הוא מותה של חברתי. בכל פעם שהייתי נזכרת בה, וזה באמת לא קשה לזכור אותה כי יש המון דברים קטנים שיכולים פתאום לזרוק אותי כמה שנים אחורה לסצינות מסוימות מההיכרות שלנו. אם זה מישהי שראיתי ברחוב ודמתה לה, אם זה בשיר שמנגנים עכשיו ברדיו והיא אהבה מאוד, אם זה בסרט שיש בו סצינת פרידה, אם מודיעים לי חדשות רעות בטלפון וזה מזכיר לי את השיחה שבישרה לי שמצאו את יקירתי מתה...
מעטים האנשים שמכירים את כל פרטי הנושא הכי מטלטל בחיים שלי. אם ביומיום קשה לי להסביר לסובבים אותי למה אני עצובה או עצבנית אז בנושא כזה פרטי אני הכי סודית שיש. אפשר לספור את אותם אנשים על כף יד אחת אבל הם "כולם" יודעים שלא קל לי להיזכר בחברתי. כל זיכרון כזה גורם לי לצאת משלוותי במשך כמה ימים. אני פשוט משותקת מבכי באותם ימים.
בשנים האחרונות חזרה על עצמה סצינה אחת ויחידה בראש שלי- הפעם האחרונה שראיתי את דנה ז"ל. כאילו כל הזכרונות הקודמים נמחקו ונשארה לי בדמיון הסצינה ההרסנית הזאת:
איך נתקלתי בה בפינת רחוב ממש במקרה, אני איחרתי לפגישה חשובה והייתי לחוצה וראיתי שהיא לא בסדר. כששאלתי מה קרה היא לא ענתה, יותר נכון העלתה חיוך מזויף על פניה אבל העיניים הסגירו את סערת הרגשות בה הייתה מצויה. אני כאמור מיהרתי ודנה לא עשתה סימנים שהיא עומדת "להישבר" ולהיפתח כלפי ומיהרה להסתלק מהפגישה הלא קרויה הזאת. אני זוכרת שיצאתי מבולבלת מהפגישה המקרית ההיא, למה חברתי לא שמחה לראות אותי?!
כעבור כמה ימים קיבלתי את הטלפון שבישר שדנה התאבדה.

הידיעה שהסצינה הזאת היא הדבר האחרון שנשאר לי מדנה ממלאת אותי רגשות אשמה. אין לי כוחות לתאר אילו רגשות כבדים ועמוקים מתעוררים אצל אדם שמרגיש אחראי למוות של מישהו אחר. אין פעם אחת שאני לא נזכרת בסצינה הזאת ואני לא שואלת את עצמי למה לא הכרחתי אותה לספר לי מה קורה, למה לא התקשרתי, למה לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה או לא חיבקתי אותה או למה מראש הנחתי שהיא לא תגלה לי כלום ושבטח היא סתם בלי מצב רוח.

במרוצת השנים מאז, נתקלתי במישהי שסיפרה על חברה שלה שבחרה להודיע לכל הקרובים לה שהיא רוצה למות וכמובן שהיא לא הושארה לבדה לרגע אחד וכולם חשבו שהיא תהיה בסדר. עד שיום אחד ניצלה שנייה של חוסר עירנות של משפחתה וקפצה מהחלון. אז כן, ידוע לי שיש גם מקרים כאלו, של עקשנים והחלטיים. שאולי גם אם הייתי מכריחה את דנה לספר לי מה מציק לה היא הייתה בכל זאת בוחרת בהחלטה הסופית שלה ושום דבר לא היה משתנה אבל מבחינתי הפגישה הלא מתוכננת הזאת טרפה את הקלפים. לעולם אצטער שלא התעקשתי יותר לשמוע. 


לפני כחודש עשיתי הפסקת צהריים מאוחרת מהלימודים והתיישבתי לאכול מול הטלוויזיה. בדיוק התחילה תוכנית בשם "המדיום מלונג איילנד" ואני שלא שמעתי על התוכנית מעולם הסתקרנתי מאוד. עד עכשיו איני יודעת ואיני רוצה לדעת אם התוכנית מבוימת או אמיתית אולם בגדול מדובר במתקשרת שמדברת עם המתים ועוזרת להם וליקיריהם החיים להגיע לסגירת מעגל.
בתוכנית הספיציפית ההיא המדיום בישרה לאחת שעליה להפסיק לחפש אחר רוצח אחיה ושהוא בסדר איפה שהוא נמצא ומבקש מאחותו להמשיך הלאה בחייה. לאחרת בישרה שהתינוקת שהפילה בזמן ההיריון מחכה לה בצד השני ביחד עם סבתה וששתיהן מאושרות ומחכות לה.
ככה התנהלה התוכנית כולה, מפגשים עם אנשים זרים שמקבלים הכוונה מהמדיום. כל אחד מהאנשים בהלם מכמות הפרטים שהמדיום שולפת ממוחה, פרטים שרק המת יודע, הם משתכנעים שהיא הדבר האמיתי וממשיכים למפגש הבא. התמוגגתי.

כמה קינאתי באותה מדיום שיש לה כח עצום לעזור למתאבלים למצוא נחמה ושקט נפשי ואיך קינאתי באותם אנשים ששומעים חדשות טובות על יקיריהם ויכולים להירגע ולהגיע להשלמה עם האובדן.

באותו יום התחלתי לפנטז על מפגש עם מדיומית שכזאת, אחת שתרגיע את רגשות האשם שלי ושתוכל להסביר למה דנה הסתלקה מהעולם אבל ביום השלישי לבכי הגעתי למסקנה העצובה שהאדם היחידי שיכול לתת לי תשובות אינו פנוי בשבילי לעולמי עד.

בייאושי עליתי לקבר. מלמלתי לאבן משפט שנשמע אבסורד- אני מצטערת להגיד לך שאיני יכולה לשאת את רגשות האשמה יותר. הם לא עושים לי טוב אבל זה לא משנה את העובדה שאני מצטערת שעזבת אותי. שום דבר לא ישתנה בינינו אבל לא אוכל להרשות לעצמי לחשוב עם רגשות האשם בכל פעם שאחשוב עלייך.
כמה שבועות אחרי-
לפני כמה ימים נזכרתי בדנה ולראשונה מזה הרבה זמן הכרחתי את עצמי לשרטט אותה בדימיון. כמו סתת שמפסל אובייקט, עברתי סנטימטר סנטימטר על זיו פניה ולראשונה מזה הרבה זמן ראיתי את דנה כמו שהיא. צעירה לנצח.
הייתי רוצה להגיד צעירה ומחייכת אבל חיוך היה קו עקום וזר עבורה. לחלוטין לא חלק מהלקסיקון שלה.


ככה יצא שמבלי להתכוון השגתי משהו שבחיים לא העזתי לחשוב על לוותר עליו. התרגשתי מהשחרור הזה בדיוק לכמה ימים עד שהבנתי שעלי להתקדם לעבר השחרור הבא והוא? חי ובועט מתמיד.

ההמשך יבוא...









**לא סביר להניח שאמשיך לראות את ה"מדיום מלונג איילנד". זה היה חד פעמי.

2 comments:

  1. סיפור עצוב.
    לא תמיד אנחנו שומעים את מה שיש לאחר לומר, גם אם זו קריאה לעזרה,
    ויותר גרוע,
    לא תמיד אחרים שומעים אותנו, במיוחד כשזו קריאה לעזרה.
    חייבים להשתחרר ולהמשיך הלאה.
    תודה על פוסט מרגש

    השבמחק
  2. הפוסט שלך נגע מאוד לליבי. אני מכירה את ההתמודדות עם אובדן מקרוב. איבדתי את הארוס הראשון שלי חודשיים לפני החתונה. אמנם המוות שלו היה לא צפוי וכמובן שלא מבחירה אבל רגשות האשמה מלוות אותי עד היום ( חלפו 19 שנה מאז ובניתי חיים חדשים).
    אובדן של אדם אהוב הוא משהו שלעולם לא משתחררים ממנו, אפשר להגיע להשלמה עצמית, אפשר להגיע לפרידה אבל הגעגוע תמיד נשאר.
    אני לא מאמינה בחיים אחרי המוות למרות ש״זכיתי״ לקבל ״מסרים״ ממנו , דרך חברה שהשתתפה בסשן של מדיום. רני כן מאמינה שהיקרים לנו ממשיכים לחיות בתוכנו. חברתך חיה בזכות הזכרון והגעגוע, היא קמה לתחייה בכל פעם שאת נזכרת בה.
    תזכרי את הימים היפים שלה, את החיוך, את הצחוק , את רגעי האושר.
    ״ תעשי שלום״ עם עצמך ואיתה. היא בחרה בדרך הזו וכנראה שהקושי שלה היה כל כך גדול שהיא לא יכלה לשאת אותו יותר. זה בגללך , לא יכולת למנוע את זה, את יכולה רק היום לזכור אותה בחיוך .
    חג שמח.

    השבמחק